02-5817176

סוסיא הר חברון

רק לא מרחמים (רבי שמחה בונם מפשיסחא)

נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ (דברים פרק טו י)

סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפשיסחא מצדקת אדמו"ר ז"ל. איך שפעם אחת נסע מדנציג לביתו דרך עיר שפס. ושם היה צדיק מופלג אחד ושמו ר' זלמן חסיד והיה עני מאוד ויהי כאשר בא לאכסניא שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל. ואמר לו שיעשה סעודה עבורו כדרך החסידים. ונתן לו מלא חפניו מעות כסף בלא מנין. ותיכף הלך הרב זלמן הנ"ל לביתו עם המעות. ולקח דגים ועופות וכל הצריך בריוח ונשאר לו עוד מעות. ובאשר הלך ר' זלמן הנ"ל משם ציוה ר' בונם על המשרת של בעל הבית לקרוא לו סוחר של מעילים וקנה מאתו מעיל וכובע חורף גם קנה לו מנעלים ובתי רגלים (גרביים)  גם קנה לו חתיכה של פשתן. ותיכף ציוה לתפור לו כתונת ולישא עמו לרבי זלמן הנ"ל והלכו. וציוה שילכו בני ביתו מהבית והלבישו מכף רגל ועד ראש כי היה בחורף. ואחר כך ראה את כל בני ביתו של ר' זלמן ערומים. ונתן תיכף מעות לילך להחנות ליקח על מלבושים לכל בני הבית ותיכף הביאו סחורה לביתם והיה להם שמחה גדולה. ואחרי אכלם ציוה לקנות משקה ונתן גם כן מעות בלי מנין. ואחר הסעודה הלך לאכסניא ליסע לביתו בלווית ר' זלמן הנ"ל. ויהי כאשר נתפרדו לקח רבי בונם כמה רובלי כסף ונתנם לרבי זלמן. ותמה מאוד ר' זלמן הנ"ל ולא רצה ליקח באמרו כי נשאר לו מעות מפעם הראשונה ומהשניה חוץ מהמלבושים. והשיבו ר' בונם הלא אמרה התורה "נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו". והדקדוקים רבו אבל הפשט הוא כי זה שנותן להעני בתורת רחמנות אינו בכלל צדקה והוא כמו שמבריא גופו שלו שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה צריך ליתן צדקה כמה פעמים עד שלא ירע לבבך. היינו שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל. ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה. ועכשיו שנתתי לך את כל אין לבי כואב עליך עוד. ויכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה וכל יגיעתי היתה שאבוא לזו המדרגה ואם לא תקבל ממני יהיה יגיעתי לריק חס וחלילה. ותיכף כשמוע זאת ר' זלמן קיבל את הכסף בסבר פנים יפות ונפרדו זה מזה בברכה ושלום. וראה הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בקרבו ?!

בכל מצוה שעושה אדם משמשים בעירבוביה מניעי ה'לשמה' וה'לא לשמה'.  כל מצוה גרעינה בציוויו של הקב"ה שהנני כופף עצמי בפניו אך בכל מצוה קיים גם מרכיב הנאה, סיפוק ושמחה ממנו מתענג האדם.  ההתרגשות מן השופר, ניחוחו של האתרוג, עונגה של השבת, התרוממות הנפש של התפילה ותחושת ההקלה שבמילוי חסרונו של העני. במצות צדקה, מחדש רבי בונם,   נקראים אנו  לנטרל את מרכיב שביעות הרצון וההקלה שבפתרון בעיותיו של הדל והמסכן.  אסור לו למניע המצוה להיות תחושתך הרעה – 'אל ירע לבבך בתתך לו'. כדי להגיע למעלה שכזו יש להביא את העני למצב שאינו מעורר רחמים, למלא את מחסורו הבסיסי ורק אחר כך לתת לו צדקה 'לשמה'.  כמו שקרבן הפסח מיוחד בכך שנאכל 'לשמו' על השובע כך צדקה ראוי לה שתינתו 'על השובע' ולא כדי להשקיט את המית לבך ורחמיך. העני הוא המוקד ולא אתה, דבר ה' ולא מצוקתך לנוכח המחסור.