02-5817176

סוסיא הר חברון

לא בשמים היא

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב: (שיר השירים ה יא)

רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ: (משלי כד ז)

רבי חנין דציפורין פתר הפסוק בתלולית זו של עפר –

מי שטפש מהו אומר: מי יכול לקצות (לקצץ, להוריד) את זו?

מי שפקח מהו אומר: הריני קוצץ שתי משפלות (סלים) היום,

שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה.

כך, מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה?

נזיקין שלושים פרקים, כלים שלושים פרקים.

מי שפיקח מהו אומר? הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר,

עד שאני שונה את כל התורה כולה.

אמר רבי אמי – "ראמות לאויל חכמות" –

אמר רבי יוחנן: לככר תלוי באוירו של בית,

מי שטיפש אומר: מי יכול להוריד את זה?

מי שפיקח אומר: ולא אחר תלאו?!

אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו.

כך, מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם?

מי שפיקח אומר: והוא לא מאחר למדה?!

אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה.

אמר רבי לוי: משל לטרסקל (מיכל) נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו,

מי שטיפש מהו אומר: מה אני מועיל מכניס בזו ומוציא בזו?

מי שפיקח מהו אומר: ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל?!

כך, מי שהוא טיפש מהו אומר: מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה?

מי שהוא פיקח מהו אומר: ולא שכר יגיעה הקדוש ברוך הוא נותן?!

(ויקרא רבה יט ב)

מדרשנו מתמודד עם שלוש עצותיו הקלאסיות של יצר הרע למניעת האדם מלימוד התורה. "הרי מדובר באינסוף ספרים", "הרי הסברות כה עמוקות וקשות להבנה", ו"גם אם אלמד ממילא את הרוב אשכח".

על טענת הכמות עונה המדרש במשל ערמת העפר והדליים. אם כל יום תאחז בקביעות לימודית מינימלית לבסוף תכסה את כל החומר. על טענת העומק עונה המדרש במשל ככר הלחם התלויה. אם בן אנוש הגיע להבנה מסוימת גם אתה כבן אנוש כמותו תוכל בקצת מחשבה וכלי עזר פשוטים ללמוד ממנו וללכת בעקבותיו.

ואילו בעיית השכחה כלל אינה בעיה, שכן אין הקב"ה מצפה ממך לזכור את התורה שלמדת אלא ללומדה בלבד, בדיוק כמו המלך המעוניין בתהליך השאיבה ולא במילוי המיכל. לימוד התורה, מבהיר המדרש, אינו בשמים ואינו נחלת המובטלים, הגאונים והזכרנים בלבד. חייב כל יהודי להקדיש לתורה לפחות מעט מזמנו, מתוך אמונה ביכולת הבנתו וללא תלות ביכולת זכרונו.