02-5817176

סוסיא הר חברון

היה נכון

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: (ויקרא טז א)

רבי אבא בר כהנא פתח:

"לשחוק אמרתי מהולל" – אם זה הצחוק מעורב (באסון) מה השמחה עוזרת?

מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו וברביעי שלו (של ימי המשתה) זימן אצלו אורחים.

משאכלו ושתו והטיבו את לבם, אמר לבנו: עלה והביא לנו חבית אחד מן העליה,

כיון שעלה הכישו נחש ומת.

המתין לו לירד ולא ירד,

אמר: אני עולה ורואה מה טיבו של בני,

עלה ומצאו שהכישו נחש ומת ומוטל בין החביות.

המתין עד שגמרו סעודתן, אמר להם:

רבותי לא לברך את בני ברכת חתנים באתם אלא בָּרכו עליו ברכת אבלים,

לא להכניס את בני לחופה באתם באו והכניסוהו לקברו,

הפטיר עליו רבי זכאי מכבול – "לשחוק אמרתי מהולל".

(ויקרא רבה כ ג)

השמחה בחיים הנה קרום דק ושברירי שלעתים אינו אלא מצג שווא. לעתים מהווה השמחה כלי בידי הצער והכאב השועטים בעקבותיה וחפצים לערפל את רגע הופעתם הכואב והמשתק. לפעמים הולך האדם לבית המשתה, לשמחה משפחתית, לאירוע חייו, וכלל אינו יודע שהנו צועד קוממיות ובשמחה ללבה של טרגדיה שתכה בו ותעצב את עולמו ואת חייו.

יודע אבי החתן כי בנו יקירו, החתן המהולל, פלוני בן פלוני, אינו בין החיים וגופתו מוטלת בעלייה בין חביות היין, אולם אין הוא מגלה זאת לאורחיו מוזמניו החוגגים בביתו, אלא ממתין הוא לברכת המזון. הופך הוא בהמתנתו את הטרגדיה האישית שלו לשיעור מוסר בל יישכח לאורחיו ולדורות.

לעתים מתברר למפרע כי כל השמחה אינה אלא הכנה והעצמה לצער שיגאה בעקבותיה. עלולה רצפת האולם לקרוס, עלול החתן להיהרג עם משפחתו באובדן שליטה על הרכב המצוחצח והמקושט, עלול מחבל מתאבד להתפוצץ בעיצומו של ליל הסדר החגיגי. בחיים חייבים אנו להיות מוכן לכל תרחיש ולדעת כי לעולם לא נדע בדיוק להיכן רגלינו מוליכות אותנו.