02-5817176

סוסיא הר חברון

מול המראה

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': …

וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ

וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ: (במדבר ו ב-ט)

שמעון הצדיק אמר: מימי לא אכלתי אשם הנזיר אלא אחד.

פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום,

וראיתיו אדמוני ויפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תלים תלים,

אמרתי לו: מה ראית להשחית את השער הנאה הזה?

נם  (אמר) לי : רבי, רועה הייתי בעירי,

והלכתי למלא את הניאוב (דלי) מן המעיין,

וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים

ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם,

אמרתי לו: רשע מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך,

של עפר של רמה ושל תולעה הוא,

עלי להקדישך לשמים ולגלחך לשמים.

והרכנתי את ראשי ונשקתיו

ואמרתי לו: כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל,

עליך אמר הכתוב – "להזיר לה' ".

(במדבר רבה י ז)

סיבה טובה ביותר צריך אדם כדי להירתע ולהתרחק מן היופי שבו בירכו בוראו. לא מוכן שמעון הצדיק, הכוהן הגדול, להיות שותף בהשחתת שער הנזירים בסוף תקופת נזירותם ובשריפתו. ככוהן גדול, נושא בגדי הזהב והאבנים הטובות, הבוץ והתכלת, לכבוד ולתפארת, אין הוא מוכן לתת יד לנזירות המסתיימת בהשחתת שיער מדהים ביופיו והדרו ושריפתו, אף אם לשם שמים מתבצע גילוח זה.

הנזירות, ההתנזרות וההתרחקות מתענוגות העולם ויופיו באים בחשבון רק במקרי חירום שבהם משחיתים הם את מידותיו ואישיותו של האדם. רק אדם המסוגל להתפעל מיופיו ולהתאהב בעצמו בהשתקפות מטושטשת ומרוחקת ממרומי חוליית בור המים רשאי לגלח את שערו ובכך להשחית את היופי המדהים שבו בירכו ה', שכן מתת בוראו 'גדולה עליו' ומעבירתו על דעת קונו.