02-5817176

סוסיא הר חברון

נקודת ההתפכחות

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק

הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי

גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ:  (בראשית מד טז)

 

"ויאמר יהודה" –

"מה נאמר לאדוני" – בכסף ראשון, "מה נדבר" – בכסף שני, "מה נצטדק" – בגביע,

"מה נאמר לאדוני" – במעשה תמר, "מה נדבר" – בבלהה, "ומה נצטדק" – בדינה,

"מה נאמר"-  לאבא שבארץ כנען ביוסף, "ומה נדבר" – בשמעון, "ומה נצטדק" – בבנימין,

אם נאמר לך חטאנו גלוי וידוע שלא חטאנו,

ואם נאמר לך שלא חטאנו האלהים מצא את עון עבדיך,

אמר רבי יצחק מצא בעל חוב מקום לגבות שטרו,

אמר רבי יצחק כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה.

(בראשית רבה צט ב)

ישנם רגעים בחיים שבהם מתפכח האדם באחת. פתאום מוארים כל חייו באור חדש ומבין הוא כיצד הגיע למקום שהגיע. מפסיק הוא לספר לעצמו סיפורים ולתרץ לעצמו תירוצים. מבין הוא שהנו בעל חוב ועתה גובה המלווה את חובותיו. מוכן הוא לסלק את היין האיכותי שבחביתו ולחשוף את השמרים, הפסולת שבאישיותו, ולטפל בה.

פתאום מבין יהודה כי העלילות ו'תפירת התיקים' אודות העלמת הכספים וגניבת הגביע אינם אלא תשלום אודות הצרות והבושות אותם שהאחים גרמו ליעקב במעשה תמר, ביחס לבלהה, בטבח שכם, במכירת יוסף, בהסגרת שמעון ובהורדת בנימין מצרימה. יהודה מתפכח ולוקח אחריות לא על התהליך השקרי שבו הוא מואשם, אלא על הטרגדיה הנסתרת שלה הוא אחראי באמת.